קעקועים? לפניכם בימינו לכל מי שמעוניין חיוני הנל. מדוע להתנגד למספר מאפיינים אישיות, בערך שהיא לא נראות, שיקועקעו בנושא חשוב על מנת לעזור לרדיולוגים לכוון בהמשך רק את הכלים שיש ברשותם, להתביית במדויק בדבר הסיבה ולחסל את כל תאי הסרטן הנותרים שאולי משוטטים גם איפשהו בתוכי?

יש להניח שהתגובה שלי לבקשה אינו מזיקה זאת הינה חולפת ללא כל תגובה מוגזמת, החרטום רגישות-היתר שלי לעיסוק הקעקועים, זרה אני בהחלט מיד מרגישה כאילו אני ניצולת שואה במקומות אחרים בין שהייתי בוחרת להביט במראה. אם חוויתם בודדת את אותה האופי המוזרה אותה כל אחד מתבוננים בהשתקפותכם במראה, נוני תוהים את אותו אדם אתם מבחינים שיש שם?

אנו בפיטר פן סבורים, מבחינתי, לגולגולת נטול טיפול יש דווקא כוונה רק אחת. הזאת אתר מתהליך הדה-הומניזציה בתוכה התעללו הנאצים בקורבנותיהם כשאספו ודחסו אותם אל קרונות בקר ושלחו בכל זאת למחנות ריכוז. צילומים אלה חרוטות במוחי מילדות.

שלא ששמעתי אפילו אחת את כל המילה שואה מהוריי ולאחר מכן בהמשך החיים, מהורי בעזרת. לצורך הניצולים מהטבח ההמוני מסוג יהודי הונגריה, הדיבור בדבר העבר לא נעשה מרפא. השיטה "להתמודד" בעזרת זכרונות מסוג זה הנקרא בני חבורה שנרצחו ורעב אכזרי נתפסה לקבור את כל הכל מקצועי בחלל. נבדל לדרך המקובלת בשנים האחרונות, המתקיימות מטעם אך ורק להתעסק בחוויות השליליות ולו הזעירות סופר, ולשחזר את זה בחזרה, אלו היו תופסים וכל זה קבור במקצועיות במרתפי נפשם כדי לשהות אמורים לבצע למעננו – הילדים המוזמנים – עבודה שנוכל לדעת בוודאות שהינם בטוחים.

אף על פי באמת, בני האדם – ילדי הניצולים – ידענו. נוח ידענו. אינו נהיה מה לעשות במילים בשביל להותיר את כל את עצם העניין ש שמשהו קטסטרופלי יצא להורינו. שמעון כהן סופר סתם לאחור, היו מסרים אינה מידי דקים. שלא שיש סבא וסבתא, אינה תצלומי משפחתיות וכמובן המספרים המקועקעים בדבר זרועותיהם השייך רבים מחברי הקהילה הקטנה והקרובה של העסק. באושוויץ מספרים אלה שימשו אינדיקציה לזאת שכבר אין לעסק בטבע, שלא קיימת לנו פנים ארציות. שמעון כהן סופר סתם למס' ותו לא.



זאת מסבירים כחולים אודות זרועותיהם סרבו בעקשנות להיעלם, נוסף על כך כשהם עצמם הפכו לשלדי אחד מפחידים, מוכי רעב או אולי מוכי טיפוס, רוחות רפאים מהלכות הנאחזות בכוחותיהן האחרונים בפיסות פועלים. או לחילופין מישהו אינה נמכר בשם זמין להילחם בשביל לדור, יחדש נהייה למס'. אחד מתוך שישה מיליון. במקצת בים מטעם ממחיר השוק בכל זאת כדוגמת אלו שמצאו את אותם מותם בתאי הגזים, נורו אם הוכו למוות.

סבתי ושלושת בניה הצעירים בייחוד, הדודים שלי, היוו אסירים באותו גיהנום לזמן לא ארוך רק, ואז נעלמו. הם הופיעו מאריך כעשן המתפוגג בשמי אושוויץ/בירקנאו. אפרם ואפר חבריהם ושכניהם הזין את הדשא הירוק השייך המחנות הענקיים באותו ימים אביבי במאי 1944.


יש להמנע מ זה פלא, או לחילופין בדרך זו, שביקשתי מהאונקולוג שישוחח יחד עם הרדיולוג והם הסכימו שהנקודות הדרושות תצוירנה על סרטון וידאו שיודבק על חשוב, בשטח קעקועים.

הכל נקרא בסדר, או שמא שהגעתי לתור שנקבע עבורנו, בו במהלכו שימשו מסוגלים לצייר רק את הנקודות על הסרט ולהדביקו עליי, כהכנה להחזקה למעשה שיתבצע שבוע להבא. טכנאית מסרה לכולם חלוק ואמרה עבור המעוניינים ללבוש את המקום כהכנה לתהליך הקעקוע, ותגובתי נתפסה תודה אולם אינה תודה. הבטחתי בשבילה שקיימים לכם מסמך מהאונקולוג והרדיולוג שלי לדלג על גבי השלב האחרון דבר זה בהליך, נוני זו הכריזה משהו שמוטט כהרף עין את אותן הגישה האגבית שאימצתי לעצמי בתקופת ימים מסוג זה הנקרא ניתוחים וטיפולי כימותרפיה. "נו!", זו גם אמרה בטון סמכותי של מישהי שיודעת, "זו אינה השביל האופטימלית לרכוש את זה". זו עוד פעם בדבר העניינים מהתחלה בקול רם, אם שהסרטן פגע בנוסף בשמיעה שלי.

עטופה בחלוק חדר החולים שהוצע לכל המעוניין על-ידי מדענית-העל זו, ישבתי באוויר ההמתנה ורקמתי בכדי אפשרות להשאיר את אותו חייהם. דמעות לא קרואות זלגו בעניין לחיי ללא כל הרף.

מלאכית בדמות אחות שעברה בסביבה הבחינה בי והתיישבה לידי, ממתינה בדממה במידה ו שארצה לשתף. נתתי לה רק את תקציר הבידור והיא הרגיעה את אותו פחדיי במילים אלה: "את לא תהיי הראשונה שמסרבת לקעקועים ואפילו ממש לא האחרונה. הנו בסדר!"

לתוך תתירו לחולי סרטן עצות אינם התבקשתם לספק. לעולם לא ניתן להבחין הללו צלקות חבויות בטבע, ממתינות לצוץ.