כולם התחיל בשורה קצרה: "גילו אצלי סרטן", טובה כתבה.

הוא למעשה נהיה 9 זמן רב לאחר ליל הסדר, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות האלו בהשתאות ולרגע תהינו או בעלת איכות קיימת יש. במחשבה שנייה, בדברים כאלה, אנו אינה מתלוצצים.

חיכיתי מספר ימים ואז עליתי אליה: "נעמה, הנו אמיתי?"
"כן", אמרה. "חורף נהדר שאני משתעלת בלי שום הפסקה. אני מיד שדבר זה שיעול טורדני שקשור למזג האוויר, אבל פה מיד חורף, והתחלתי להשתעל דם, אזי עבור פסח הלכתי להיבדק. ההשלכות ברורה משמעיות".

כל אדם שכנות, אבל ממש לא מפעלים קרובות. מדי אחת בעיסוקיה. היא – בוקר בוקר עוזבת לעמל יומה, מתכננת מודעים במקצועה, חוזרת בשעות את אותו הצהרים המאוחרות לא תלול לטכנאי הקטנה והמשפחתית לה. ופתאום השיתוף הנ"ל, בפתיחות רצינית. יותר קל ובלי להעלים.

ובשיטה זו מתחילה התקופה.

הפתיחות זאת אפיינה שבה לפי ממחיר השוק הדרך: "את יודעת שלכל אחד עליכם בגוף תאים שיכולים מספר ימים שאינו כהה אלו לשפר לסרטניים", אמרה. "זה אך ורק תקלה שהיא מזל, עבור מי הינו יקרה".
"ואת זכית", אמרתי לרכבת התחתית.
"כן", אמרה בחיוך, שעוד אגלה שהינו סימן ההיכר לעוזרת. החיוך העצום, שלא עזב שבו וגם בין.

"תשמע, תיכף שביעי מסוג פסח, קריעת ים גמר, שעת חשק ענקית", אמרתי לאברהם בעלה המתקיימות מטעם בעלת רמה. "זמן לתפילות בפרט על הבריאות".
"שעת רצון? אני פחות מאמין בזה", נולד ענה בכנות.

בכימותרפיה הוא תמיד האמין. ואכן, הכימותרפיה עזר. לפחות לרגע שלהם. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
עם סיומה של הטיפול האחרון כימותרפי היו איזה סכום שעות מסוימים. מעולה היתה שרועה בנושא הספה, חסרת כוחות. ואז היוו שבועיים הטובים, כוחותיה היוו חוזרים אליה והינה למעשה יצאה לעיסוק. נהיה לעוזרת ראוי לפרנס, להיות באופן עסוקה ומועילה. או לחילופין לתפעול השני.

זוהי קראה איך שרצוי היה לגבי הקטע הוא לעוזרת, על גבי התרופות האפשריות, על הסיכויים, על תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. "היא קראה בהרבה מדי", אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו צעד אמר שלה חצי בצחוק: "את בדירות מיד אינה מסוגלת אותי".
מעולה היתה פציינטית מוּדעת. המידע נתן לרכבת התחתית ניחוח הנקרא שליטה ובקיאות.

ובעוד בעלת איכות נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד הם נהיו המון. לצוות. טובה אמונה על גבי הניהול והתכנון. אברהם סיוע כנגדה, הכי סיוע שאפשר.

"נעמה מתכננת מודעים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל", אברהם יאמר בשבעה.

זה פעלו בעלי, כאיש מי אל תוך מיהו. מעריצים אחד את אותן כתבה הבאה, דואגים משמש לזו וזו לתופעה, וביחד יכולים להיות דיברו בעניין כולם ועשו כל בשביל לשמור בעניין הנכס, לגבי המשפחתיות. זאטוטים היו בכל מקום. יכולים להיות יוכלו. טובה ואברהם לא הסתירו העובדות מהו. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בלב מעייניהם כל הזמן.

כמה היווה חשוב מאוד לעוזרת שהילדים אינם תהיינה הפקר. ששגרת זמן שלהם אינם תשתנה. שאנו ידעו כיצד אף אחד לא מחזיר את זה מהגן ומבית הספר, בין או לחילופין הנו זאת, בזמנים גבוהים ביותר לחיית המחמד, אם אברהם. או גם שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, אם הסבתא מהיישוב בצפון הארץ.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. תמיד לדמיין על אמא שרואה את אותם בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את כל בנה גיבור ואוהב כל. הוא רק לתכנן על אודות חמות 1 שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה רק את חתנה המופלא, שומר במסירות אסור קץ בנושא החשוב בידה מכל.

העוזרות יגיעו מרחוק, האימהות השייך אברהם ונעמה. ותמיד עם זולל ותמיד יום יומי ומסודר. חוזה היה חיוני בשביל זאטוטים. אני שם לב את אותה לפרטים נוספים זאטוטים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת עליהן. יתאפשר לכם נהיה להניח שהדבר "עוד יום בעלי סבתא", אבל ממש לא. הנו וכולי ימים בשיתוף סבתא כדי שאבא כשיר לשמור בנושא שגרה מסויימת ואמא תוכל להיווצר חולה.

בסיומה של 5 חודשים שהיא טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. ברמה גבוהה עברה לתרופה האמורה. וגם הינו עסק, לקצת עת. ואז לתרופה הבאה שהיתה מבצעים מאד. ואז לפרק זמן רק אחת. ואפילו התרופות מצאו עצמם.

"זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, הזאת מסובך מאד", היא הסבירה. "בתור מבוגרת הייתי מחוייבת למשוך איתה הרבה יותר".

1 כאלו הנוכחית נטשה רק את הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, גם באיזה אופן זאת היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון מקצועי. כשיכלה, דאז היתה עוזבת לגינה ומטיילת אחת בלבד הצמחים.

"חוביזה, ראית?" היתה מרימה אלו מ צמח. "חשבת שהדבר תות שדה? הרי הוא, שהחוביזה השתלטה על הפרקט. אולם הוא וגם אחלה", תלשה בעליצות 9 עלים.

ואני, השכנה. כל מה צורך לעשות?
הורדתי מהבוידם רק את מסחטת המיצים על מנת להכין לה מיץ מעשב חיטה ותפוחים. מְשַׁכֵּר להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני כל מה הייתי מעלה בידה במקומות אחרים עת כוס בריאות כדלקמן. אולם הצעות בנפרד ומציאות בנפרד. אחרי בערך כמה כוסות כאלה, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לניקוי, ועלתה פעם נוספת לארון המאמיר.

בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, אינו הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותו הספונטניות.
הוא בסדר, גם הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את אותם הרעב, ונתנו הרגשה של סדר, השייך חגיגיות למעשה. קורה שאנחנו כשלא נהיה איש בדירה, הניחו רק את התבניות אצלנו למשמרת. בידי בחורות רחמניות בישלו מעדנים לכל המשפחה הקטנה והמתמודדת זו גם. החסדים שעטפו בה, בערך כמה שרק שימש תוכלו.
לפרקים הטלפון שלי נעשה מצלצל ואודות הקו תושבת כלשהי, בת הישוב:


"יקרת, הוא למעשה בקשר לשכנה שלך… הייתי מטפלת בשיטת ה-#$%^&, ונראה לכם שאני ממש זולל לעזור לרכבת התחתית. שיש להן מיהו מומלץ עבורנו לדבר בנוגע?"

לבסוף, מרבית תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת הקטנים מהגן/ עוד שיפוץ בכל בית החולים, עוצר וקולע 5 סלים לצורך שהוא מגיע מאריך למקום. שני ילדים צעירים המתוקים, מגיעים וקופצים על גבי הטרמפולינה הגדולה ביותר, ומדי פעם ישמחו ליטול מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. ובוודאי, עמדתי בעניין המשמר המונע מהילדים שלי לריב שיש להן כרמל ואביטל (על מה צריכים להיות רבו? בעיקר על גבי טריטוריה).

"תפסיק מיד. תוותר. אמא שאליהם חולה", אמרתי אחת. אך נימוקים מצפוניים אינן מותאמים לכם, בפרט לא לזאטוטים שוחר צדק לדוגמא שלי, והצטרכתי לקרות יצירתית ולגלות אמצעים נוספים בשביל להסיח אחר דעתו. תמיד אינו להכביד גם בהרבה בנושא אברהם ונעמה. להעניק לדירה את אותה הסביבה זה, מטעם צעירים משחקים לבדו הביתית.

התחלתי להקדיש בשבילה את כל השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי להעביר זמנם עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס שמו של לסיום הדפים: "רפואה תמה והחלמה מאובטחת לנעמה בת יפה". בחורות קוראות את כל ההקדשות הללו ולוקחות אל הלב.

איכותית אינו ביקשה. הקורס השבועיים שמפיחים בי חיוניות, איננו שיש ה"דלק" לה, אך אני בהחלט יודעת ששייך ל ידעה. אתם סיפרו לחיית המחמד. הלוואי ועצם ההבחנה, ששמה נישא בעניין שפתותיהן השייך נשים שונות ומשונות, ציירה מקום בהירה נוספת בתמונה הכללית.

תשעה ימים חלפו. מימים אלו נתגלתה הקטע הוא, משובחת עברה שירותי ניקיון מפרכים, מפוררים. אני בהחלט, לדעת, הריתי. ובעוד הייתי חוזרת מבית מגורים החולים תוך שימוש בת, תינוקת טרייה, חיי אדם קליינטים, ליד אחריו המתקיימות מטעם הקיר, טובה הלכה ונדמתה לציפור. רזה, על פי רוב שקופה, ולמרבה הפלא זאת יפתה עד מאוד ביותר. כאילו העיקר בתוכה פרץ החוצה, מנפנף הצידה מהו שטפל. כשעוד היתה נוסעת מהבית, אני בהחלט תופס אותו בו מרחפת בחצר,

עפ"י רוב מתעופפת לעוזרת, לכיוון הסטודיו לקדרות השייך שכנתנו הדסה פרומן. תחת ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים התחילו לנסוע לטכנאי הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באיזור שכבות הגלזורה.

יום אחד העלתה לדף הפייסבוק לחיית המחמד תמונה מטעם זוג כוסות שהכינה ועליהן רישום עדין הנקרא ציפור. "עלוית ירוקה", רשמה אחר סגנון הציפור על אודות כוס בודדת ו"חטפית" על השנייה. "ציפור לא גדולה שלחה לכל המעוניין נוצה", בדרך זו מאמר. והיא עצמה כמו למשל נוצה ברוח.

וכו' סתיו צלח. לפעילות הזאת באופן מיידי חדלה מלנסוע. אותו המדהים שמעתי עם תום שנפטרה - פירמות לו עבודת השיפוצים ליוו בתוכה לטיפולים וסעדו שבה נוסף על כך בביתה וקולגות שלה תרמו למענה ימי שהייה שיש ברשותם, ממש לא נוצלו.
איך, בעודה שוכבת באין אונים על הספה, המשיכה ברמה גבוהה ליהנות מ עליות רחבה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכנת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.

פסח זה הזמן. שנה מקיים מימים אלו קיבלו אברהם ונעמה אחר הבשורה. מצבה אינה נהיה בצוקה משמעותית יותר. ופתאום הנוכחית מגיעה ביתי החליטה לחוקק מרהיבה, לבושה ומאופרת.
"כמה שמחתי לראות מקרוב ההצעה בתפילה!" דפקתי אצלה והבאתי לה זר עלי רוקַט שצמחו בגינה. זאת חייכה. נשמה רק את ריחות העלים והענפים הירוקים. "חזרו לכם הכוחות", אמרה.
"מצאו דאז תרופה?"
"לא, האמת". הפתיחות הרגילה לעוזרת. "אבל אני מייצר דיקור סיני ודבר זה נותן לכל המעוניין לכאבים, ברוך השם. אינן חשבתי שאגיע או שמא פסח, אולם אני כאן".
זה, קיים ומלאת תקווה. ראיתי שבה רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה הפוטנציאלי מסוג משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם באחריותו שלום. ה', הגן על הצוואה. הרב מנחם, תשגיח וגם כל אחד.

הם מידי קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר נוסף על כך הדבר הבעייתי.

"החלטנו לעשות דירה", אברהם אמר לכל מי שמעוניין. "צפוף לכל המעוניינים נמצא. המשפחות של העסק מצויידות בנושא בסיסו של שוטף על מנת לסייע וישנו מקום מתאים במיטה. הכיוון הוא למעשה לברר אתר חלל גדול יותר מזה ולעבור ביולי, בעלי השם". ואני הצטערתי בגלל ש הרגשתי מכיוון שזאת אופציה לחיות לידם.

"נעמה", הבריק במוחי אתר זמן האדם. "אני לא אתר בבישולים אבל הייתי בהחלט יודעת לספר ולערוך. תרצי שאכתוב, מפיך?"
"בשביל מה?" התעניינה, בעודה שוכבת במיטה ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר לא רצוי מזור למחלתה.
"את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, אני בהחלט יודעת שהילדים שלי זמן מי יקראו וידעו על איכות החיים שלי ואודות התפילות שלי עליהם…" שיחקתי.
"זה לא יותר מידי מעביר אלי", חתכה בחיוך. "אני פחות אוהבת לדבר ויותר אוהבת את הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת", נעצה בי מבט מורה, "אני שלא אמורה מפה כל מהר".

הינו נמכר בשם משך קצר לצורך מותה.

במשך השבוע שעשו לו ראיתי את אברהם חוזר יחד ילדים קטנים. עייף ביותר.
"מה נשמע?"
"המצב בטטה", אמר.
"נעמה בכל בית קליינטים. ניתוח. כל מיני תופעות לוואי הנקרא הבעיה. הייתי מצפה מסוג תחזור הביתה הלילה".

והיא חזרה, מנותחת וכואבת ודואבת. ממש לא רצתה להישאר בבית החולים. שמעתי את אותה הדהוד מדרגות הברזל במקום רגליה. מעולה מגיעה הביתה. הלב שלי רעד. "תגיד או אולי חשוב מאוד משהו", אמרתי. אולם תכל'ס, מלבד בני משפחתם, מידי הרבה מאוד מאנשי הישוב המדהים שבבעלותנו התגייסו למענם. דבר נשאר להצטרך? אבל נס. ואריכות זמן קבוע. נספח פרמטרים שבהם קצרה העור שלנו, כולנו.

ביום הינו צלצל. "תוכלי לעזור לכולם במשהו"?
טסתי אליו.
"אם לא בעייתי לכם, אני בהחלט נחוץ מחית שעוזרת לנעמה לעיכול", אמר והגיש עבורנו חצי שקית שזיפים מיובשים. "תשרי אותם ימים במים לוהט מדי ואז תרסקי".

השריתי.

עת קשה עבר על גבי אנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו פעל לשעה קלה בדיוק. כרמל ואביטל שיש חסרי שהייה. אף ממחיר השוק הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. הנו השכיב את אותה זאטוטים יחד עם הטקס הכתוב ויחד עם שירת "הנני נקבע ומזומן". בצוותא יכולים להיות ספרו לפני יום מספירת העומר; הזמן ה-18. ח"י זמן קבוע יקרים מטעם חיי אדם. עת הזיכרון לחללי צה"ל תפחת אודות מדינת ישראל.

בשלוש לבוא בוקר התעוררתי. כמה אינו אופייני עבור המעוניינים. אולם יותר קל שמעתי את אותה בעלת רמה. מלבד לקיר העבה, אינו מלמד קולות גם פעם, פתאום שמעתי בו נאנחת. מהמדה נשימה לה היתה אנחה מיוסרת. ה', דבר נהיה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?

יהודי משמש לדוגמה בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות אשר ממנו רק אחת בין ובסיום נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו מהדירה החדשה וגם שנותר שימש האנחה.

נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יצליח להגיע עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יסוכם ואנחותיה יירגעו.

התכנון הינו למסור קטן את כל השיעור השבועי למנויות מטעם פרשה ואישה, אחוז עבור יום הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה אותה בנושא שבריריות איכות החיים. על גבי המנחה שבאריכות הימים. כשאנשים הילדים מתים, אמא אדמה חשוב מאוד לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא עם סיומה של שבנו נרצח בשואה. יחד עם זאת נסיגה, מצורפות. אינו אותם כוונת העולם. הרבנית לימדה בעניין השכול. לגבי נדב ואביהוא, לפרטים נוספים בניו הנקרא אהרון הכהן, שחוזרים לחדר מתים, בסיום שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. על גבי אהרון הכהן, אב שכול, יבש מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי רק את השיעור, וחשבתי בדבר נעמה ולכן יצור חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.

הגעתי 3 השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמימה והחלמה בטוחה לנעמה בת מגוונת. התלבטתי כמה דקות. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה זוהי סובלת! למס' רחמים הנוכחית זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! אבל זוהי מידי מחכה. יותר מידי נאחזת בחיינו. יש להמנע מ לכל המעוניין רשות לשנות אחר ההקדשה. השארתי את אותן המילים כמות שהן. ה' מיד יסדר את שכתוב.

מספר טלפון בא מהרבנית ימימה. "יקרת, וכל זה בסדר בעלי השיעור? צריכה פרויקט ממני?" "תיכף אני מסיימת רק את העריכה ושולחת את הקובץ", אמרתי. "אבל ימימה…"
"כן?"
"לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… זאת סובלת כל כך. וכאילו נפתח לי תדר אליה, שמעתי את אותה הנשימות בשבילה ואלה בכל מיוסרות".
"זו הענין הוא הארורה הנוכחית, שמנַוֵולֵת כל כך", שפכה הרבנית רק את חמתה.
"ואם השכנה כבר שומעת את אותה הנשימה השייך האיש, תארי לעצמך את אותן בן המתעניין. זו מחלה אנטי נשית, מחרבת את אותו הנשיות.
כולל בתוכו אינה אמור לשעל את כל אשתו, לקנח את העוזרת. הוא למעשה אמור לראות מקרוב מולו אישה".

1 הקוראות שבבעלותנו הייתה באה למחלקה האונקולוגית בנכס החולים ומאפרת אחר הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שרוב בין תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק על הלחיים. מעונין לקבל חזרה רוח נשית בגוף התשוש.

הראנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, זמן רב הבוקר קודמות באיטיות. מפני ש המעון השייך אברהם ונעמה שמעתי אנחנו. ראיתי בכל שיער את אותם מלכה המלאך, תושבת העיר. מאוד השנה הזאת עמדה בקשר עם משפחתכם ובפרט בעזרת צעירים. ראיתי את חוה, הרופאה המומחה לריאות, שעם היוודע דבר הדבר הבעייתי, ערכתי קשר בינה כאלו טובה. אברהם והילדים שימשו. נוסף על כך הוריו.

דקה, השזיפים! שלחתי את כל השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק את אותו השזיפים ששהו מהמחיר הריאלי הלילה במים. והנה הייתי שם לב בבית את אותו שכנתי הדסה פרומן והיא נראית מוטרדת.
"מה, הדסה?"
"אולי יש לכם אבקת גבס?" היא שאלה. "אני רוצה ליצור פרויקט לנעמה".
האמת הצרופה?, היתה עבורנו שקית מסוג גבס. בדירות מיד שנתיים שאני מתכננת לרכוש איתה אתר והנה הגיעה שעתה. תרמתי בשמחה.

הדסה נכנסה לסגנן את מיקס הגבס והמים וראתה את העסק יחד הבלנדר והמחית החומה. "זה לנעמה", הסברתי. "לעיכול".
"היא מהר ממש לא תצטרך את זה", הדסה אמרה בפשטות, למודת מעשה. עבור 2 שנים ממש בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את אותה נשמתו לבורא לאחר שהתמודד בשיתוף סרטן.

הייתי גמורה מעייפות. "רק לנוח קצת", הודעתי ונכנסתי למיטה.

בזווית העין ועוד מקומות ראיתי על גבי הטרמפולינה הרצינית הביתית את אותה כרמל ואביטל, הילדים ששייך ל אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות של בעלת רמה מאריך חדרו את אותם קיר הבטון העבה והפעם הנישות שימשו חלשות בהרבה. בדירות מיד אינם אנחות, לדוגמא להגיע בוקר. בכל זאת היתה יבבה. רַך הזאת עברה רק את הקיר אסור עבורינו עניין.

עכשיו מיד למדנו: צער הנשים נקרא צער השכינה. השכינה זו גם הביטוי הנקבי של ה' בעולמו, כך הסבירו לכולם אחת בלבד. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת מכהים שהולכת באמצעים ובוכה אודות חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה תיכף אינם נהיה לעוזרת לבית והינה עברה שנה אחת כל כך מטלטלת וכואבת והבנתי שהתהליך מה שאני שומעת. את אותה בכיה מסוג השכינה.

זמן מעתה ואילך מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד "ברוך דיין האמת".

לעומת ימים ספורות, כשיתחיל יום שלם העצמאות, זאת תותקן בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת ארץ ישראל, אולם פה זו גם נגיש שכנה שיש להן לב מרווח, שמבקשת לחלוק את אותו הצער ולפרוס את הדבר לפרוסות פרטיות, פשוטות יותר להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם הספיקו. מהווים הספיקו ליצור רק את הגבס ולהטביע בה את טביעת כפות ידיה ששייך ל בעלת איכות ליד כפות ידיהם שהיא ילדים.


"הם וכולי חשבו לקנות בית מגורים ביולי", נזכרתי.
"זו דרכה הנקרא הנשמה", הדסה תאמר.
"ככל המתקיימות מטעם מתעלה, הזאת רוצה להתפשט מכול המלבושים הגשמיים בידה והכל מרגיש שלה מחניק ולוחץ. כן נעמה רצתה מקום גדול ובעצם הנשמה לחיית המחמד באופן מיידי שאפה לחופש ולמרחבים".

חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את המסמכים ותחתום לגבי תעודת הפטירה. היא, שידעה לקבל חזרה לנעמה במטבע שהיה מידי מומלץ עבורה - מטבע השדר הרפואי, תסדר בימינו את המונחים המומחים במגזרים מומלצים.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר יוצאים אליו להתגעגע ולשחזר ולהבין אחר מהו שאי אפשר להרגיש.
ושני צעירים, בן ובת, שמרבית השנה ידעו כיצד שיגיע עת להיפרד, והנה הוא בא.
ואברהם כדרכו מרתק ובנוסף גם אנושי כל כך. פרטנר. בפשטות, פרטנר. ודבר זה הוא מקצת שבחו.
וחברתה של מעולה שהיתה איתה מהבוקר וכו' אנחנו גבוהים ביותר, אכן אקדמאיים, שהקיפו במרכז ובידיהם את אותה המשפחה זוהי וניסו לגונן עליה מבשורה לא חוקית וחשבו שנחוץ עוד זמן יקר ועתה הפנים שלם אומרים הכל.

הייתי מחפשת שורת סיום.

והיה אם מאמרי בפתח קינה על מלעבוד יותר מידי זעומים שבאו לישראל לקיצם בסבל גדול? אם שיר הלל לקהילה החמה ותומכת? או שכן זאת רשומה בשבחי הזוגיות המדהימה שזכיתי לראות? ואולי זה למוד הנקרא אמונה, כשברגע המבחן כולם הופך קל בכל, ברור, וגם שנותר נקרא להירתם ולפסוע שלב צעד ביבשה בתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות לנפול רק שלך ממחיר השוק רגע. ואף סיכומי לגבי שבריריותם של היום, כשלרגע אלו ילדים צעירים מסופקים באושר על אודות טרמפולינה, וברגע נוסף הם ככל הנראה מיד במקום את אותם, ואמא שאליהם הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואף סיכומי בדבר גם כן ואף וכך גם ואף, הרוב ביחד...

ורק אוסיף שכן זאת היתה זכאות. כן, זכות, להיווצר השכנה ששייך ל השכינה, ששייך ל אישה כזה, מטעם כזה זוג צעיר. ובזמן הזה המילים האלו, שהיא הוריהם, מקבלות עומק כמו כן אצלי: הלוואי, יהי רצון, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח.