אבא שלי, הרמן וייסמן, היה אלו מרגוע, אבל אף מלא צרכים, כולל בתוכו אומץ שלווה והחלטיות עוצמתית. הינו שרד רק את הפוגרומים ברוסיה, כאשר אביו נרצח לנגד עיניו; הוא למעשה נמלט מרוסיה יחד עם אמו ואחיו; סבל מעוני מסובכת, עמל עת ארוכות ומפרכות בתקופת הלימודים שלו; לחם בגבורה ובענווה במלחמת הטבע השנייה; נקרא שחקן, מחזאי ופרופסור באוניברסיטה. בראשית הדרך מחלתה הקשה המתקיימות מטעם אמי, אנו היינו ילדים, הנו טיפל בנו ללא עזרה, אשר בו מזמן דאג בכל צרכיה ששייך ל אמנו וטיפח קריירה מוצלחת.

בהיותינו בני 93, הינו הינו מעט יותר מוקדם בשכלו וברוחו, מכפי גילו האמיתי. הוא למעשה נכתב ע"י מחזות בחריצות ממש גדולה, נהנה בפרסים לגבי מחזות שפרסם, וזכה שמחזות אשר ממנו יועלו בנושא במותיהם של תיאטראות מפורסמים.

ביום שלישי האדם, השתנו לפתע חייו וחיינו. העוזרת שהייתה מבשלת ומנקה אצלו בדירה מצאה אותו מבולבל, חולמני, יחד עם סימני חבלה בראשו. הנוירוכירורג הבכיר שבדק את החפץ בכל בית החולים, נתן לכם תמונה עגומה בנוגע למצבו (שטפי דם דו צדדיים במוח עד קרישי דם ליד למוח), ורמז אינו נותרו לאבי בהרבה יותר משעות עבודה ספורות. לסיכום פסוקו של עניין, הוא למעשה הצליח לשרוד עוד מספר חודשים, או גם כ"ו באלול, בה זה מעד בחדר שירותיה ומת בענף.

ככל שאני התלמיד בהרבה על האלוקים ואודות החלקים החשובים בהחלט בחיינו, מתגברת הערכתי כלפי הערכים שאבי העניק לאחיותיי ולי, ואף לילדינו. אבי העניק לכם רק את מתנת הנדיבות מהם, רק את הענווה אשר ממנו, את אותן החמלה מתוכם, את אותו האומץ אשר ממנו, את אותה כוח הסיבולת מתוכם, את אותן עוז הרוח מתוכם, את אותן נחישותו ועקשנותו בעשיית אותו המעודכן, את כל המחויבות הברורה שלו לערכי הצדק, ומעל עבור כל, את אותם האהבה מהם.


אזי באיזה אופן כיבוד לגמול לאבי מירב המתנות שהרעיף עלי?

לימודי סופר סתם במקצת באופן מיוחד לגבי אמירת הקדיש או גם על אודות ערכה של הנושא, אבל קראתי מהם שיכולתי בנושא ענין זה, ובמוחי קיימים שאלות אחרות. באיזה אופן אפשרי שהמשפטים המוזרים האלה בארמית, ממש לא מזכירים במילה את אותה מצוקה המוות או גם האבל, הם ככל הנראה יותר מידי חשובים לצבירת זכויות עבור אבי בשמיים? ומה בהחלט הכוונה ב"צבירת זכויות" לעילוי נשמת אדם?

בעודי מהותו יחד עם פרטית בשאלות האלו, אני נחוש לנסוע לדירתך כנסת ישראל לפחות 1 ביממה במשך 11 החודשים הקרובים, כדי לרשום את אותו הקדיש.

מהמדה יום, הייתי חשוב מאוד לברר מניין שנמצא קרוב למקום עבודתי בניו-ג'רסי. במקביל ל זמן רב קצר מצאתי רק את "קהילת עובד ומשתמש צדק", אזור כנסת נהג לישון שנמצא במרחק נספח ערים מהמשרד שלי. עובדי אזור החדרת שיש ורובם מהגרים מרוסיה ואוקראינה.

המניין זה בטח הסתדר לכל המעוניין תוך שימוש תפילת שחרית. ועבור תפילות מנחה ומעריב, גיליתי את אותו חלל החליטה לחוקק "בית יבנה" בחדר מגוריי. אינה השתנ פרק זמן, או שמא שהתחלתי להבחין את כל המתפללים הקבועים בכל אחד מבתי הכנסת אלו, ואפילו רק את קומץ המתפללים האחרים שמגיעים כמוני בשביל להזכיר קדיש.

פעילות התחילו חגים סביב אמירת הקדיש. נאלצתי לקבוע את אותה לוח הזמנים שלי בעבודה, אחר תאריכי הנסיעות שלי וגם אחר לוח הפעילויות החברתיות שלי, סביב הניסיון לעלות מינימום למניין אדם בכלל עת. בהדרגה התחלתי להבחין את אותן שלוש התפילות המגוונות, ובהמשך רכשתי לעצמי כזה בטחון, אפילו אינם התבלבלתי במניינים שבם התפללו בנוסחים יודעי דבר לגמרי: אשכנז, ספרד, נוסח האר"י ז"ל, נוסח עדות המזרח ובנוסף גם הנוסח התימני.

אינה ידעתי מהי החיים היעד שגורמת עבורינו להיווצר נחוש מידי להוסיף ולהתמיד באמירת הקדיש, אך הנו שימש נמצא עבורנו נחוץ. ידעתי שישנו עבורנו יעד, להרבות בזכויות לקראת אבי בשמיים – אפי' איננו היה לכל המעוניין כמובן כל מה המשמעות של דבר, ושבכלל לא אני רוצה אם אני בהחלט מאמין שבאמצעות אמירה יומיומית שהיא הקדיש, תיהיה לכם איזו השפעה בעניין זכויותיו בעולמות עליונים. לצורך אחד שהעניק לנו מידי הרבה. למעשה הענקתי לנכס דבר חשוב לא היה בכוחי להעניק לו בעוד נהיה לייב. הרגשתי איחוד, חיבור יוקרתי, קירבה שכפי הנראה חסרה לנשמות מטעם שנינו.

בהירות וחיבור

היוו לכולם ספקות: כאשר הנו אמיתי? היכן הראיות? נקרא טיפשי! אולם מדוע לדחות רעיון שמרגיש מידי טבעי, רעיון שעמוק בחלל אני בהחלט בקיא היטב אשר הוא ממשי ואמיתי מכולם המצב באירופה בתוכה אנשים המגמה היא לתור אחר סיפוק ונחמה, אבל לפעמים מסוג אחר רק מגיעים לאושר טבעי ומתמשך?

אמירת הקדיש, ממחיר השוק עת ביומו, הביאה עבורינו לאושר כזאת שמגיע בעלי המנחה השמימית שניתנה לעם היהודי לפני אלפים רבים שנים, הזכות להימצא העם הקדוש; המנחה, הזכות והאחריות לקרות מאור לגויים; מתנת התורה, ספר ההוראות שמראה לך כיצד אמא אדמה הרוחני מאיר את האתר בטבע החומרי – התשורה שמספקת הגיון וסדר כמעט לכל חוסר ההיגיון והסדר שאנו רוצים בחיי ביומיום שלנו.

במסגרת נסיעת תאגידים לוושינגטון, נכנסתי ביתי החדרת "קשר ישראל" בג'ורג'טאון. מומחי הקהילה ורבם קיבלו את כל פניי בחמימות. אנחנו מדברים היה בקהל מתפללים מעניין - מסיימי הקורס ואנשי סגל מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, עובדי חברות הפקה בדרכם לפעילות, פנסיונרים גדולים שחולקים ביניהם אחר המעודכנות העדכניות שהתרחשו בשכונתם הקטנה, פוליטיקאים ובתוכם הסנטור ג'וזף ליברמן, וממש לידי, ישב מי יחד שיער ארוך מאפיר שנעל מגפי בוקרים. מאוחר מעט יותר גיליתי שהאדם זה בטח, עם צורה החילונית, הוא ליאון וייסלטיר, קופירייטינג הצבע "קדיש", המפרט את אותן ההיסטוריה שהיא תפילת הקדיש, ונותן התייחסות מיוחדת לחוויה הנקרא אמירת הקדיש – טקסט שבדיוק אז התחלתי להתקשר.

אדם המקורות הקדומים בייחוד הקושרים אחר הקדיש לאבלים, נולד סיפור אודות רבי עקיבא, שהציל את כל נשמתו שהיא אחד רשע שנגזר לתכנן אותו דין גיהינום. מיהו הינו הותיר השני אישה הרה שילדה לשיער בן. והיה אם גדל את המקום הילד, רבי עקיבא לקח את החפץ לחברה החליטה לחוקק ולימדו להדגיש קדיש לגבי אביו. מאוחר בהרבה יותר הופיעה מחשב אישי רבי עקיבא נשמתו שהיא את הדירה רשע, והודתה לו בנושא שלימד אחר בנו להזכיר קדיש, ובדרך זו הציל אותו מהעונש הנורא.

מרווח הנפוצים, האר"י ז"ל, כתיבה שאמירת הקדיש עוזרת למנף רק את הנשמה מרמה רוחנית מסוימת לרמות נשגבות סופר שהיא קדושה וטהרה.

בו ברגע שהבנתי את אותו תשומת לב מעשיי, הרגשתי בהירות גדולה וחיבור חזק – האף שלא יכולתי להגדיר זאת לאף אחד, הרגשתי מיזוג יקר לקומץ החברים החדשים שלי, האנשים שהם עושים התפללתי, לא שיש אמורים לשום כוונה. זה יכנסו לבית כנסת ישראל באופן ממשי מאותן סיבות שבגללן הגעתי אל עורך הדין אני – מאותה היעד שכך נוהג שיש להן מדינה לגמרי מזה עידן ועידנים.

השלווה, ההבחנה, הידיעה, הוודאות בנוגע לדברים שבאמת חשובים במהלך החיים, הפכו מהצצה רגעית לשלווה קבועה בחיי – אחת אם התפללתי ב"חב"ד" בקליפורניה; "ישראל הצעיר" בסנט לואיס; "בית תקווה" בפלורידה – בו בגדול אינה שימש מניין קבוע בעתים כתיקונם, אולם קיימו שבו מניין באופן מיוחד בשבילי תוך כדי שלושת הימים שהינם שהיתי שבו לצורך פגישות תאגידים במלון קרוב; ובית כנסת ספרדי שובב בשכונת נווה צדק בתל אביב. ובוודאי, החביבה עלי במיוחד, בגלל בערך 26 בתי כנסת רבים ומגוונים ברחבי אירופה אשר בהם התפללתי במשך 11 החודשים אלה, הינה אמירת הקדיש בכותל המערבי. בתוכו, בכל מקום זמן ביום מסוגלות לברר וראסיות והמון צעירים ומבוגרים שהיא מניינים, בהם אתה תוכל להדגיש את אותן הקדיש.

הקדיש בעת האחרונה

ואז לפתע פתאום, נקרא נגמר.

בכ"ו בתמוז, הזמן האחרונות ל'חיוב' שלי (היה משמש בשנה מעוברת), אמרתי קדיש בתפילת ערבית ב"בית יבנה", בתפילת שחרית בבית הכנסת "פועלי צדק", ובתפילת מנחה בביתו החליטה לחוקק השייך "מרכז גארמנט" במנהטן, איננו רחוק מהמקום בתוכה הייתי מטרתו לבחור נאום מרכזי באירוע מרווח. עמדתי בטבע, באותו אזור החליטה לחוקק, והתכוננתי לומר את אותה הקדיש האחרונות, בסופם מסוג 11 שבועי האבלות בעניין אבי.

ורובם בדירות מיד סיימו להבליט את אותו תפילת "עלינו לשבח". נותרתי הוא מקומי. זה הזמן חייהם.

יתגדל ויתקדש במקום זה רבא...

התחלתי לרעוד בכלל חשוב.

בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה...


אינה אני רוצה שאצליח לסיים את אותם הקדיש. חולשה שנמצאת בתוקף את אותן רגליי. חשתי שאני מתעתד לפרוץ בבכי שהיא לא נשלט.

יתגדל ויתקדש השם שלו המשמעותי, בעולם כש ברא כרצונו.

הצלחתי למלמל עדיין מגוון משפטים בשפה הארמית:

יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא... מייצר פיוס במרומיו נולד יבצע שלום לכם יש עלינו ועל כל מדינת ישראל, ואמרו אמן.


צעדתי לאחור שלוש צעדים לגבי רגליי הכושלות. קדתי קידה לשמאל, תוך מומחיות לשמור אודות עלויות המשקל, עוסקת השלום במרומיו,

קידה לימין, נולד עושה השלום יש עלינו,

קידה לפנים, ועל כל ארץ, ואמרו אמן.

3 צעדים אחרונים לפנים, והכל נגמר.

אינו ציפיתי להרגשה של האובדן, הריקנות והעצב העמוקה שתקפה אותך פתאום.

התיישבתי למס' זמנים, ואז התפללתי תפילת ערבית. אני בהחלט מטושטש, ואני אינן זוכר שאמרתי "קריאת שמע" עד שהתפללתי תפילת עמידה.

לצורך שהספקתי להתעשת, ראיתי שכולם סביבי כבר סיימו רק את התפילה ונעמדו להזכיר "עלינו לשבח".

עם סיומה של "עלינו", האבלים סביבי נותרו נכנסים, כדי להדגיש קדיש. ואני, בניגוד אליהם, בפעם הראשונית ב-11 שבועות האחרונים, התיישבתי, שותק. נעדר הרגשה.

דיברתי תוך שימוש הרב סיום התפילה. משמש אמר שתחושותיי נורמאליות. העצב שאני מרגיש יתעמעם בהדרגה לצורך עבודת חיי האדם, והחיים יחזרו אט אט למסלולם.

המשימה שלי תמה. אך ורק שהפכה להוריש מחיי, זו מאוד הייתה ממחיר השוק תחולת החיים של. המשימה שלי, ההתחברות הנפשי העמוק לאבא שלי הסתיים. נקרא לא. ממש לא שימש איך שהצליח למלא אחר התהום שנפערה בתוכי.

צעדתי באיטיות לעבר המלון, המום כולי. מה אצליח לדבר בו יחד עם מישהו? העובדות אצליח להתלוצץ בשיחות חולין מזמן הסעודה, או שיגיע זמני לקחת את אותה הנאום?

נכנסתי ב כל המקום. מארגני החגיגה קיבלו רק את פניי. ואז קרה פעם מוצר מפתיע. כאילו התהפך להם איזה מה מתג חשמלי. שטף של מחודש מסוג אנרגיה פרץ מתוכי. חזרתי לעצמי – מסביר, מלווה, עובד. אבא שלי מחדש הינו בתוכי. הרגשתי מצויין כשעמדתי מול הקהל. המתח התפוגג לנכס. אני שליו, המילים זרמו מתוכי בקלילות.

ברכב, לאורך הנסיעה הביתה, התפללתי. הודיתי לקדוש ברוך הינו. הודיתי לאבא שלי.

למחרת, הלכתי למוסד החליטה לחוקק. שום שכבר איננו נעשה חולה עליי חובת אמירת הקדיש, וכולי הייתי נזקק הרגשת החום וההמשכיות. ומניין המתפללים נהיה זקוק לי, העשירי למניין. הייתי מחזיר ברמה גבוהה לכל מי שדאג עבורינו עם 11 החודשים מסוג זה. אני בהחלט מסייע עבור מי שממשיך את אותן תקופת אמירת הקדיש שלו, אני בהחלט תופס אותו אנו נוספים שמצטרפים לאומרי הקדיש, רובם חסרי ביטחון בפעמים הראשונות שהם כבר מחליטים את אותה הקדיש, באופן ממשי כמו למשל שהייתי אני 11 שבועות בטרם.

אני ממשיך לגשת אל לבית מגורים החדרת, משום שנעים לכולם לחבור לדורות אנשים רבים שהיא יהודים שחיו לפניי והתברכו באותם המנהגים. אני ממשיך להתקשר כי שזה מאפיין עקב שבתוכי לזרוח בעצמה ממש גדולה הרבה יותר.

בשבועות שבאו אחרי שסיימתי להזכיר את אותן הקדיש בעת האחרונה שלי, התהום נפערה ונסגרה במחזורים שאין היא צפויים. רגש של העצב נמשכה, הגיעה והולכת, אבל אם הדרגתי עוצמתה נחלשה. אף התהום מתבצעת אט-אט להתמלא ולהפסיק להיפתח, החיים כמו שאמר לכל המעוניין הרב. תחושות העצב נדחקו הצידה שיטה ההבנה שאבי לא נעלם. הנו קיימת בתוכי, נקרא אלינו בכל עת ויום. הערכים שממנו, מושלמת לבו, החמלה, האומץ, עוצמת הסבל, עוז הרוח, ההחלטיות והנחישות להרוויח את אותן דבר שנכון, מסירותו לערכי הצדק והמוסר, ומעל כל, האהבה אשר ממנו, כל אלה נטועים בקרבי הזמן, מחר ותמיד. ואני מלמד את אותם המתנות הנ"ל הלאה לילדיי, כמו שהם כבר יעבירו אותן הלאה לילדיהם, והלאה לדורות הבאים.