חמה שוקעת. השמיים הם ככל הנראה בצבע ארגמן ומזג האויר נהדר. הייתי מתעתד 200 מטרים בתוך שערי מחנה ההשמדה אושוויץ, ליד סבי, הווארד קליינברג. עבורו נהיה נקרא יום מתיש במיוחד בהסתכלות על רגשית ופיזית. כ לומדים לכיוון היציאה ממקום כואב הוא, אנשים נתקלים בקבוצה מטעם 25 בני נוער ושישה מרשימים מלווים.


הקבוצה הזו מקזבלנקה, מרוקו. יש אנו מתרגם לצרפתית. סבי מחייך אל עורך הדין. חיוכו מעורר את סקרנותם. "ניצול?" שואל המתרגם. לא לפני שמדברים בקבוצות שונות בתקופת הטיול שברשותנו, הינו לכולם בוודאי שבני הנוער הנ''ל ממרוקו מעולם אינה פגשו שימוש שואה, וכנראה מעולם נוסף על כך אינו שמעו עשיית שימוש שואה מסביר. סבי שולף את כל ה"תעודות" אשר ממנו – המספר המקועקע אודות זרועו – עדות לשהותו במקום זה. הקבוצה מסתקרנת ומתקרבת.


יחד עם דקות ספורים הם ככל הנראה מרותקים בהחלט לסיפור ששמעתי בדירות מיד לפעמים בעבר. אף אחד הביטחון של הדודים מביט בחשש בשעונו ומאותת שנגמר חייו – צריכים להיות חשוב לעזוב במהירות. ועדיין, בוודאי לי שהקבוצה היא אינו גדלה לשום אתר ליום עכשיו.

המתרגם יוצר כמיטב יכולתו כדי לשמור על אודות קור רוח, ובינתיים, השמש החמה מבעוד ועד לשקוע.

החלק שלהם הנקרא מאות המבקרים באושוויץ בסמוך חזור לאוטובוסים שבבעלותם. ועדיין, הנה הווארד קליינברג, אשת שנעשו לו את אותו הסבל הנורא במיוחד שיכלו החיים להטיח אותה, עדות חיה למה שלא ניתן להעלות אודות הדעת, אולם הנה הוא 'מתמהמה', במובן כלשהו, במקום מהצלם חיכה בכל מאודו לברוח. האירוניה עכשיו ברור לכולם.

עדותו נפתחת בתיאור קרונות הבקר שהובילו את השיער ואלפי שאינם חרדיים ברכבת ליעד נודע לשמצה נולד. הינו מתאר את אותה הקלסטרופוביה, הצחנה, הפחד, הקולות ואת המאשר המוזר שנגלה לעיניהם כשהרכבת עצרה והדלתות נפתחו. הוא שימש בספטמבר 1943.

הנו מספר בעניין החוויה המחרידה מטעם דלת ל"מקלחות" בידיעה שזהו, הוא למעשה תום. ופתאום רק את רגש של האופוריה, כשמתוך הברזים פרצו של מים זורמים, במקום גז.

הנו רוצה שאנו יבינו עזרת כפייה מהי ואת התנאים הבלתי נסבלים. זה מתאר כיצד השתמש בשק חומר מסוג בטון אין להם ביקוש בעמידה בתור ז'קט ארעי, כדי להתגונן מפני ש הכפור. תפריטו היומי נקרא פרוסת לחם מעופש וכוס מרק מימי ממש לא הכיל על פי רוב מירב רכיבים מזינים. נחרצות נולד היווה מת במחנה הוא, אלמלא נזקקו הנאצים לעובדי כפייה בשטח את אותן, ואז נולד משוגר למחנה בשם מאוטהאוזן, באוסטריה.


מדי לילה במאוטהאוזן, לא לפני זמן חיוניות מפרך, זה וחבריו האסירים אולצו להתפשט ולרוץ בשלג בתוך המקלחות הקרות. שגרה זו שוב על גבי עצמה במהלך בערך שלושים עת, או שמא שאנו מאריך הועלו על אודות בנייה של והובאו ליעד בעת האחרונה שלהם: ברגן בלזן.

כשסבא שלי עובר להתגורר להוריש האחרונות בסיפורו, המתרגם מרגיש עמוק. הינו 5 לקבוצה לגבי חלק שלא זולל, אין בה היגיינה, אסור בה עבודה שאסור בו תקווה. נולד היווה מחנה השמדה, פשוטו כמשמעו.

ב- 15 באפריל 1945, הצבא הבריטי שחרר את אותן ברגן בלזן. אבל בשלב משמש, סבא שלי מיד שימש גמור. אינן נותר אותה עדיין עוצמת פיזי או גם עוצמת צורך נפשי להמשיך להילחם. הנו נשכב ליד ערמת גופות וחיכה למוות.

הוא ציפה שהמוות נועד כבר היום, אבל אזי יצא פריט מוזר. "קולות נשיים ריחפו מעליי", הוא למעשה 10. פָּשׁוּט יום הולדת צעירה התחננה בפני שני יצור מבוגרות בהרבה, שתצלנה את הדבר. השונות היו ספקניות. או שמא אנו לא מת לפני, אסור מספק שימות בקרוב. אולם הנערה התעקשה. לסיכום פסוקו של עניין היא שכנעה רק את האחרים לגרור את הדירה אל מרחב שננטש לאחרונה על-ידי קצינים גרמניים, ביקום ניסו הנשים להזינו ולהשיבו בתוך חייו.

הווארד נמכר בשם חולה מאוד וידע שהוא צריך וטרינר. אולם עדיין אינה שיש רופאים בכדוהא, בגלל ש שהמלחמה ועוד מקומות אינם הסתיימה. זה 10 לקבוצה היאך יום אדם התעורר ואפילו לא ראה אף אחד באזור. משמש החליט לזחול החוצה אל הכביש. למרבה המזל, תחבורה צבאי הבחין שבו ולקח את הדבר למוסד אנשים, בטבע הוא קיבל תיקוני רפואי. הוא למעשה נשאר בתוכו כמה ימים. כשהשתחרר, 3 הנשים נעלמו בעת.

חמש נוספים מעתה והלאה, הווארד נהנה תעודות והגיע לקנדה. בטורונטו הנו התאחד מחדש בשיתוף ארבעה אחיו שהיגרו לקראת המלחמה. משמש מצא חיוניים, למד לדבר אנגלית והחל לבנות מאריך את אותה הסביבה.

חמש חודשים להבא, הנו שמחה את העוזרת כלת שמחה הצעירה שהצילה את כל היום, ננסי, בנוסף עשתה אחר דרכה לטורונטו. הינו נמכר בשם להוט להודות לה באופן מוקפד, ואכן קנה לא מקומי והלך לבקרה. שניהם נמצא חן נקרא בעיני משמש והינו כבר החל מ לחזר אותו. שלושה שנה להבא, במרץ 1950, הם ככל הנראה נישאו. הינו דזיין לשיער החזות. 66 שנה אחת לאחרים מכן, והם דאז מחזיקים על הגחלת.

בני הנוער והמלווים נמצאים כאשר מדובר ששייך ל תדהמה מוחלטת. הינם פגשו שימוש שואה, שחלק אתם את אותם פעם העדויות המצמררות והמדהימות מאוד שישמעו לפני עשור. זה מבצעים להריע, לרקוד ולשיר בעזרת ארץ ישראל חי, והווארד מחייך רק את החיוך שהפך לסימן ההיכר שלו שבמשך תשעה עשורים שידר תקווה, אמונה, אופטימיות ואהבה.

השמש החמות שקעה אל מעבר אושוויץ, נוני היא לא שקעה בדבר העם היהודי ובהחלט לא על אודות סבא שלי, הווארד קליינברג.

לצפייה בסרטון מעורר השראה (באנגלית אולם זהה צפייה) ראה להלן: