כמי שסובלת מ-OCD (הפרעה טורדנית־כפייתית) הייתי אובססיבית בעניין מוּשלמוּת. וכל זה אצלי יש צורך להיות באופן איכותי ומושלם - אני בהחלט עלולה להיווצר אמא ואשה מצויינת, האגודה שלי מומלץ להיות באופן מקצועי, תחזוקת הבית שלי חשוב להיווצר נהדר, הבריאות שלי חייבת להיות טובה. או לחילופין אני בהחלט ממש לא יוצאת מוצלחת לעמוד בסטנדרטים שהצבתי לעצמי - הצער שלי בולט מאוד.


עבור בוא הקורונה, חיי האדם שלי שימשו יספיק מסודרים והצלחתי בדרישות הגבוהות שהצבתי לעצמי. היתה עבור המעוניינים שמרטפית שטיפלה בבת הארבעה ימים שלי ועוזרת־בית שהגיעה בימיו של שישי - ככה שיכולתי להתעסק בעבודה; עברתי סדרת שיעורים בחינוך - הרגשתי שהראש שלי מתפעל והיצירתיות שלי הגיעה אודות סיפוקה; בקרתי כמעט בכל זמן במכון הכושר להקל על גבי הלחץ שלי; הלכתי לבית־הכנסת בשבתות למען להטעין את כל מצבורי הרוחניות שלי; ומעל וכל זה, אני בהחלט אשה יספיק מדהימה לבעלי (אם יורשה עבורנו להעיד) ואמא טריה. הרגשתי מאוזנת ושמחה.

ואז מתחילה עירי, לוס אנג'לס, להיסגר, וכה מגוונים מהרגלַי הטובים עפו לדירה מהחלון. התחלתי להסתחרר. פתאום אני בדירות מיד אינם מאפשרת לעמוד בציפיות הגבוהות שלי מעצמי.

לא יכולתי להעביר זמנם נופש פעלתני, אינו סיימתי את אותה הפרויקטים שלי, נשארתי ערה לילות מושלמים צופה בחדשות. איננו התאפרתי יותר; האמת? פחות היווה איכפת לי העובדות אני נראית. הפסקתי לאכול מעולה. הרגשתי בזול מחוברת לאלוקים. פתאום שימש נורא מלחיץ להיווצר אמא ואשה.

ואז יגיעו האשמה והכעס והתסכול מכך שאני אינם מושלמת. העולם שימש מבולגן מאוד, ואני אני בהחלט נואשת לאי קטן המתקיימות מטעם סדר. על מה הייתי לא יוצאת מוצלחת להשליט מבנה לא פחות על אודות החיים שלי?

ויום אדם, באומדן מחירי חודש לא לפני תחילת הַסֶּגֶר, נכנסתי לארון הבגדים הנקרא הילדה, התיישבתי בנושא הרצפה והתפרקתי לחלוטין. סופר סתם ויקיפדיה או לחילופין אבדן נשימה. לקח לבעלי פרק זמן לחלץ אותך מהתקף החרדה שלי.

ההתמוטטות שלי אירעה גרידא בגלל שהייתי תקועה במעונו והעולם בחוץ הרגיש מפחיד ואינטנסיבי ומטורף, אלא גם בגלל שלא הפסקתי לפעול יחד נולד שאני אינו מספיק מושלמת: משמש שהעולם התהפך משמש ממש לא פקטור שגם אני אתהפך. יש להמנע מ כאן ויתורים. העובדה שנתתי לכאוס החוץ להשפיע עלי הזו סימן שאני כשלון.



שלא משנה 9 מֶמִים קראתי על גבי ככה שעלינו להיות נדיבים כלפי עצמנו בימיו של הקורונה, אינו משנה מגוון פוסטים ששייך ל משפחה והחברים קראתי לגבי זה שהמצב אצלם על־הפנים - הנו פשוט איננו עזר. הדרישות שאיתם מעצמם אבל נמוכות. אצלי נולד לא יקרה. או ארשה לדבר אחד להתפרק, מאוד הסביבה שלי יתפרקו.

ואז גיליתי פרויקט מחשב שמאד עזר עבורנו. למדתי שכשנולד לָך תינוק - כמו למשל שקרה לי באוקטובר האחרונות - אַת ב"תקופה", בין מתקופות היום. בתבנית השנים זוהי את אינם מתרחשת למעלה מהמחיר הריאלי, את כל אוכלת אוכל־מנחם, אחר מייצר פחות ספורט אתגרי מבדרך־כלל, ובאופן כללי את כל מזניחה את כל טיפול השיער בעצמך. והתקופה הזאת מכירים בסופו של דבר, ושורדים בתוכה, ולמרבה הפלא בעצם מתגעגעים אליה עם סיומה של עת, כשאפשר להסתכל על הצוואה במבט מרחוק.

אז החלטתי להתייחס אל הקורונה כאל "תקופה". עבור שהגיעה לארץ בדיוק אני בתקופת לידה, ובתקופה ההיא ויתרתי לעצמי. הרשיתי לעצמי להמצא אינה מצויין, עבור עלי שבועות נטולי ענף ספורט וימים נטול לחפוף. ספר תורה צה ל את אותו עצמי בהווה הקסום שהיא לידת תינוקת יפהפיה.

ראיתי אפוא את אותה הקורונה כ"תקופה" במדינה קייטרינג לנסות פרק זמן מעט יותר תוך שימוש בעלי ובתי, לבשל מאכלים מושקעים, שמצויים בתכניות האהובות עלי, שיש דרכי הליכה נוספים, להכיר חופים שלא נראים, ולהרגיש יאריך למשל ילדת יום הולדת כשאני נשארת ערה או שמא מאוחר. לפי חייהם זאת, הייתי שלא צריכה מתפקדת כ משעמם אם להמצא נכונה. כל מי עובד מסורתי. הבריאה שהיא אנחנו התהפך בן לילה. בשביל מה אנו צריכים לכם גם אחר הדרישות המוגזמות האלה מעצמי בעיצומה הנקרא מגפה עולמית?

השלמתי, לאט לאט, יחד המצב החדש שלי. לא תכננתי לתת ל-OCD שלי לאורך זמן השירות.

ספר תורה ראש העין לו במדינה מרבית ההרגלים הבריאים שלי מומלץ לחזור למסלולם, אולם אני בהחלט איננו מתמלאת אשמה עד אני אינם מספיקה הרוב ביממה. הייתי מקבלת בכל זאת שיהיה זמן רב בם ארגיש שמֵנה בגלל ש אכלתי ללא תוך פשרה, ויהיו אלו בם אזכה לצאת להליכה קסומה ולנקות רק את הראש. אינם אבדוק ממחיר השוק חצי עת את אותו מעגל המטלות שלי - ודבר זה הוא בסדר גמור. כל מי ניצב בכל מקום המשימות שממנו מאז ומעולם.

הלכות סופר סתם שהעולם אינו בשליטתנו ורק אלוקים יכול כל מה מבצעים. מרב הרבה המתקיימות מטעם מחשבות אובססיביות או גם טורדניות שלא יש בידי לערוך רק את את עצם העניין ש זוהי. וזהו בסדר גמור; משמש בגדול מנחם. הקורונה הזכירה לנו שהכוח בידי אלוקים, ושבסוף, הכל לטובה.

הייתי, אבל, אינה אנצח את אותה ה-OCD שלי. או שלא אמשיך להתמודד בשיתוף היותי אינו מושלמת. אבל ליום בזמן זה, אני בהחלט בסדר תוך שימוש זה.